42b תַּמָּן תַּנִּינָן. הַנָּכְרִי. רִבִּי מֵּאִיר אוֹמֵר. נֶעֱרַךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. מַעֲרִיךְ אֲבָל לֹא נֶעֱרַךְ. וְזֶה וְזֶה מוֹדִין שֶׁהֵן נוֹדְרִין וְנִדָּרִין. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי. מָאן דְּאָמַר תַּמָּן מַעֲרִיךְ. וְהָכָא מַזִּיר. מָאן דְּאָמַר נֶעֱרַךְ. הָכָא נִיזּוֹר. מַזִּיר הֵיךְ אֶיפְשָׁר. יִשְׁרָאֵל מַזִּיר אֶת הַגּוֹי. וְשָׁמַע הוּא לֵיהּ. אֶלָּא בְּשֶׁאָמַר יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי נָזִיר. וְשָׁמַע הַגּוֹי וְאָמַר. מַה שֶׁאָמַר זֶה עָלַי. אֵינוֹ אֶלָּא כְפוֹרֵעַ חוֹב. נִיזּוֹר הֵיךְ אֶיפְשָׁר. גּוֹי מַזִּיר אֶת יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מַזִּיר וְגּוֹי מַזִּיר אֶת יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא בְּשֶׁאָמַר הַגּוֹי. הֲרֵינִי נָזִיר. וְשָׁמַע יִשְׂרָאֵל וְאָמַר. מַה שֶׁאָמַר זֶה עָלַי. מַה מִיעַטְתָּ בוֹ. יִשְׂרָאֵל בְּבַל יָחֵל וְאֵין הַגּוֹי בְּבַל יָחֵל. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶן הֵיתֵר חָכָם. גּוֹיִם אֵין לָהֶן הֵיתֵר חָכָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין הֵיתֵר חָכָם וְהַגּוֹיִם אֵין צְרִיכִין הֵיתֵר חָכָם. וְאַתְייָא דְּרִבִּי יוֹנָה כִּדְרִבִּי אַבָּהוּ. חָדָא גוֹיָה אָתַת לְגַבֵּי רִבִּי אַבָּהוּ. אָמַר לַאֲבִימֵי בַּר טוֹבִי. פּוּק וּפְתַח לָהּ בְּנוֹלָד. וּדְרִבִּי יוֹנָה כְּרִבִּי אָחָא. דְּאָמַר. הוּא לָבָן הוּא כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִים. שֶׁעָשָׂה שְׁתֵּי רִשְׁעִיּוֹת. אַחַת שֶׁחִילֵּל אֶת הַשְׁבוּעָה וְאַחַת שֶׁשִּׁיעְבֵּד בְּיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנֶה שָׁנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
תמן תנינן. בערכין העכומ''ז רבי מאיר אומר נערך אם אמר הישראל ערכו של עכומ''ז זה עלי נותן ערכו כפי שניו וכן העכומ''ז שאמר ערך עצמי עלי נותן ערכו:
אחת שחילל את השבועה. שנשבע ליעקב אבינו בכריתות ברית השלום אלמא דחל שבועה על העכומ''ז מדקרי לה רשעת ומדדריש שחילל את השבוע' ש''מ שאין מועיל לו התרה:
ואתייא דר' יוסי כדר' אבהו. שעכומ''ז אחת באת לפניו לשאול על נדרה ואמר לאבימי צא ופתח לה בנולד דס''ל אין צריכה היתר חכם שהרי אין פותחין בנולד:
רבי יוסי אמר. שאין צריך היתר חכם מיעטיה קרא שהוא מיחל בעצמו את נדרו:
ישראל בבל יחל. דנדרים דכתיב לבני ישראל ואין העכומ''ז בבל יחל ופליגי רבי יונה ורבי יוסי לענין מה מיעטיה קרא רבי יונה ס''ל שאין להם היתר חכם דנפקא לן היתר חכם מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ועכומ''ז לא איתיה בהאי דלא יחל:
אלא כשאמר העכומ''ז הריני נזיר ושמע ישראל ואמר מה שאמר זה עלי. הא נמי לא אפשר דא''כ מה מיעטת בו שהרי מאן דס''ל ריבויא למזיר אתא מיעוטא שלא יהא ניזור הוא ואם הנזירות לא חלה על העכומ''ז א''כ מה שאמר הישראל מה שאמר עכומ''ז הזה עלי לאו כלום הוא הלכך לא מצי למיתני פלוגתייהו הכא ולגמרי הוא דממעטינן לי' לעכומ''ז מנזירות:
מזיר היך אפשר. וכן נמי לא שייכא ריבויא דאיש שיהא מזיר ומיעוטא דבני ישראל שלא יהא ניזור דהיכי דמי אם עכומ''ז מזיר את ישראל הא אפי' ישראל לישראל אינו יכול להזיר דאפילו האב המדיר את בנו בנזיר אי לאו דהלכה למשה מסיני הוא לא היה יכול להדירו ועכומ''ז מזיר את ישראל:
אינו אלא כפורע חוב. של הישראל ומאי ניזור שייך הכא דודאי אין לומר שמקבל עליו נזירות כמו זה הישראל דא''כ מאי ממעטינן ממיעוטא דבני ישראל דשאינו מזיר לאחרים לא צריכא דמי ישמע לו:
אלא בשאמר ישראל הריני נזיר ושמע העכומ''ז ואמר מה שאמר זה עלי. להביא את קרבנותיו:
ניזור היך אפשר גרסינן. כלומר דהכא לא שייכא לתרווייהו דהיך אפשר לומר דהעכומ''ז ניזור הוא דהיכי דמי אם ישראל מזיר את העכומ''ז ושמע הוא ליה בתמיה:
רבי ירמיה בעי. מי אמרינן דפליגי ה''נ בנזירות כן שהרי בנזירות כתיב בני ישראל מיעוטא ואיש ריבוייא ומ''ד תמן מעריך והכא נמי מזיר ומ''ד נערך הכא ניזור:
שנודרין. אם אמר דמי פלוני עלי ונידרין אם אמר אחר עליו דמי עכומ''ז זה עלי או אם אמר על עצמו דמי עלי:
רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך. ומפרש התם טעמייהו דתרי קראי כתיבי חד ריבוי וחד מיעוט בני ישראל מיעט את העכומ''ז איש כי יפליא ריבה ואפילו עכומ''ז במשמע ר''מ סבר הואיל ומצינו שריבה הכתוב בנערכין יותך מבמעריכין שהרי חש''ו נערכין אבל לא מעריכין הלכך שדי ריבויא לנערך ומיעוטא למעריך ורבי יהודה סבר מצינו שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין שכן טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין הלכך שדי ריבויא למעריכין ומיעוטא לנערכין:
אבל לא מעריך. אם אמר העכומ''ז ערכו של פלוני עלי:
פְּשִׁיטָא דָא מִילְּתָא. נִיטְמָא וְאַחַר כָּךְ יָצָא לְחֵירוּת מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. מָהוּ. שֶׁכְּפָפוֹ רַבּוֹ אוֹ בְשֶׁלֹּא כְפָפוֹ רַבּוֹ. אִין תֵּימַר בְּשֶׁכְּפָפוֹ. מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. אִין תֵּימַר בְּשֶׁלֹּא כְפָפוֹ. רַבּוֹ יַשְׁלֵם כָּל זְמַן שֶׁהוּא תַחְתָּיו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. בְּשֶׁכְּפָפוֹ רַבּוֹ אֲנָן קַייָמִין. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הוֹאִיל וְיָצָא לְחֵירוּת תִּפְקַע מִמֶּנּוּ נְזִירוּת בְּטוּמְאָה. לְפוּם כֵּן צָרַךְ מֵימַר. מוֹנֶה לִנְזִירוּת בְטוּמְאָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
לפום כן צריך מימר מונה לנזירות בטומאה. שמונה משעה שנטמא ואין הטומאה סותרת נזירותו הואיל ובשעת הטומאה עדיין לא יצא לחירות והיינו דקאמר יצא לחירות מביא קרבן טומאה לומר שאינו בזה אלא שחייב קרבן טומאה אבל אינו סותר לימי נזירותו ומונה משעה שנטמא:
אמר רבי יוסי. לעולם בשכפפו רבו אנן קיימין והיינו שאחר שנטמא כפאו לעבור על נזירותו ולא תיקשי מהשתא דא''כ מאי קמ''ל פשיטא שאחר שיצא לחירות מביא הוא קרבן טומאה שהרי בשעה שנטמא עדיין בנזירותו היה הא קמ''ל שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה שאלו הימים שהיה בטומאתו יפקעו ממנו ולא יעלו לו למנין ויסתרו ימים הראשונים כדין שאר נזיר:
אין תימר. ולטעמיך דאין תימר בשלא כפפו רבו מיירי מאי אריא דקאמר ואח''כ יצא לחירות וישלים נזירותו כל זמן שהוא תחתיו שהרי אין רבו כופהו לעבור על נזירותו:
אין תימר. ומתמה הש''ס מאי קמיבעיא לך פשיטא בשלא כפאו רבו דאין תימר בשכפאו רבו לעבור וכי בזה הוא מביא קרבן טומאה:
מהו בשכפפו רבו או בשלא כפפו רבו. אימתי הוא מביא אם אפי' בשכפאו רבו הוא מביא או דוקא בשלא כפאו רבו:
פשיטא דא מילתא. אם נטמא ואח''כ יצא לחירות שמביא קרבן טומאה על טומאתו מכבר מיהו הא קמיבעיא לן:
וְיִכּוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי הוּנָא. הֲנָייָתִי עָלֶיךָ. כּוֹפֶה וּמְשַׁמְּשָׁתוֹ. הֲנָייָֽתְךָ עָלַי. הֲרֵי זֶה יָפֵר. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהִיא הֲנָייָתוֹ וַהֲנָייָתָהּ. וְלֹא יִכּוֹף אֶת עַבְדּוֹ. שַׁנְייָא הִיא. דִּכְתִיב כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. אֶת שֶׁאֵין לוֹ אָדוֹן אַחֵר. יָצָא עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָדוֹן אַחֵר. הָיָה יָכוֹל לִמְחוֹת עַל דְּבַר רַבּוֹ. אוֹמֵר לוֹ. הֲלָכָה הִיא. שְׁמַע לְדִבְרֵי רַבָּךְ. כְּפָפוֹ רַבּוֹ וְנִיטְמָא מָהוּ שֶׁיָּבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. וְכִי נָזִיר הוּא. לֹא אַתְּ הוּא שֶׁגָּזַרְתָּה עָלָיו 43a שֶׁיִּטַּמֵּא. אַתְּ אָמַר. מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. וָכָא מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. כְּפָפוֹ רַבּוֹ וְנִיטְמָא מָהוּ שֶׁיִּסְתּוֹר. וְכִי נָזִיר הוּא. אֶלָּא אַתְּ הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ עָלָיו שֶׁיִּטַּמֵּא. אַתְּ אוֹמֵר. סוֹתֵר. וָכָא סוֹתֵר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
לא את הוא שגזרת עליו שיטמא. כלומר הא אם כפאו רבו בתחלה לעבור על נזירותו לא אתה הוא שגזרת שיטמא שהרי אין כאן נזירות וכי את אומר בזה כשנטמא אח''כ שמביא קרבן טומאה וכא מביא קרבן טומאה בתמיה דמאי שנא הכא כשרבו כופהו להטמא ממילא בטלה הנזירות וכן מתפרשא בעיא דלקמיה לענין סתירה דלא שייכא סתירה כשרבו כופהו להטמא:
וכי נזיר הוא. ומאי קא מיבעיא ליה הרי כשכפאו רבו להטמא בטלה נזירותו:
כפפו רבו וניטמא. שכפאו להטמא ולא כפאו מקודם לעבור על נזירותו מהו שיביא קרבן טומאה דקס''ד הואיל ואינו כופהו אלא בשעת הטומאה ובתחלה חלה עליו נזירות איכא למימר דחל עליו חיוב קרבן טומאה:
היה יכול למחות על דבר רבו. שכופהו לעבור נזירותו ויש יכולת בידו שלא לשמוע לו ורוצה לקיים נזירותו אומרים לו הלכה היא כך ושמע לדברי רבך שכשאינו מתרצה אין עליך נזירות:
שנייא היא. בנזירות דכתיב ונזר אלהיו וגו' משמע את שאין לו אדון אחר אלא אלהיו ומסתברא דמוקמינן להאי קרא בשאין רבו מתרצה בנזירותו ויש לו אדון אחר בזה וקרא דואמרת דמרבינן עבדים היכא דרבו רוצה בנזירותו שחל עליו נזירות:
ולא יכוף את עבדו. דמכיון דאיתרבו עבדים לנזירות מקרא ואמרת אליהם אמאי כופהו לעבור על נזרו:
שנייא היא. התם שהוא הנייתו והנייתה ומשעבדא ליה וא''צ להפר אבל הכא שנדרה שלא לשתות יין הנייתה לבד היא ויפר:
הניותיך עלי ה''ז יפר. שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו:
ויכוף את אשתו. ואמאי צריך להפר דקס''ד על כל נדרים קאי ואפילו נדרה הנאה ממנו ולא כן אמר רב הונא האשה שאמרה הנייתי עליך כופה ומשמשתו דמשעבדא ליה ולא חל הנדר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source